לפני כשנתיים נקלעתי למשבר ביחסי העבודה עם שותפתי לעסק אותו הקמנו יחד. משבר זה התעצם כאשר חוויתי בעיה בריאותית קשה שקרתה במקביל.
מיד עם החלמתי התחלתי לתהות לגבי המשך דרכי בשותפות הזו והחיים שלי בכלל. תהיות אלה קיבלו חשיבות גדולה במיוחד לאור גילי המתקדם ושאלתי את עצמי עד מתי. הייתי חסר אונים ולא מאושר.

עשיתי כמיטב יכולתי להשתמש בארגז הכלים שברשותי כדי לנהל את חיי במשבר בו נקלעתי. התקשיתי. הבנתי שאני זקוק לעזרה והתחלתי להתאמן אצל שי.

שי באישיותה המיוחדת יוצרת מרחב נינוח ושליו בחדר האימון. נוכחותה נעימה וחומלת. היא משדרת נינוחות ושקט נפשי. כמתאמן אני מרגיש שכל הבמה שלי. רק אני קיים בחדר. עם הזמן הבנתי שההקשבה העמוקה אותה אני חווה מצידה של שי, המשוב המדויק, המרחב השורר בחדר האימון, המקום המרכזי והחשוב המוענק לי, ההכוונה המדודה, המרחב החומל הזה גורם לי להתחבר למי שאני באמת, לתודעה העמוקה שלי, לאמת שלי. 

ואז לאט לאט קורה הדבר. המציאות הטהורה מתחוורת לי. התשובות כאילו מבצבצות ועולות מעצמן. התמונה מתבהרת לי. הפתרונות נרקמים לאיטם והתמונה המטושטשת מתנקה מרעשי הסביבה. שי מדייקת אותי, שואלת בעדינות ומבהירה באמירה זו או אחרת.
זה תהליך מתמשך, שנבנה מפגישה לפגישה. בין הפגישות אני הולך הביתה וסימני השאלה עולים וצפים שוב ושוב. מה אמרתי בעצם? מה שי הגיבה ומה אמרה? מספיקה הערה או הארה אחת שלה כדי להבהיר לי נושא שלם. אני בעצם מבין שהתשובות האמתיות נמצאות עמוק אצלי. אני יודע מה הדרך ומה הכיוון הנכון לי. פשוט לא ראיתי אותם; הייתי עסוק בכעסים, מוצף ברגשות מעורבים של אכזבה, בלבול ובעיקר כעס ותסכול. אפילו נקמה. רעל אמיתי.
שי כמאמנת אפשרה לי להתחבר להוויות ולערכים שלי, לראות נכון יותר מה חשוב לי ברגע זה בחיי.
הודות לאימון, התמונה התבהרה. היום, בחרתי בדרך חדשה, נינוח ושלם יותר עם בחירתי.
שי הייתה שם בשבילי באותו הרגע בו אבדה דרכי, אני אסיר תודה על כך ומלא הוקרה והערכה על הדרך אותה עברנו יחד.